מאיר סולובייצ'יק הוא מנהל מרכז שטראוס לתורה ולמחשבה מערבית ב"ישיבה יוניברסיטי", והרב של קהילת "שארית ישראל" בניו יורק. הוא מחבר הספר: Providence and Power: Ten" Portraits in Jewish Statesmanship".
הסצנה הזו מוכרת למיליוני אנשים: אדם בשם מורפיאוס יושב מול אדם אחר בשם ניאו ומודיע לו כי כל תפיסת המציאות שלו היא שקר. אם ניאו רוצה לדעת את האמת על הקיום האנושי, אומר לו מורפיאוס, כל מה שעליו לעשות הוא לבחור באחת משתי גלולות. "אתה לוקח את הגלולה הכחולה - ונגמר הסיפור, אתה תתעורר במיטה שלך ותאמין במה שתרצה להאמין. אתה לוקח את הגלולה האדומה... ואני מראה לך עד כמה עמוק מגיעה מחילת הארנב".
● הבינה המלאכותית חותכת עלויות ומעלימה את הפגמים של השחקנים על המסך הגדול
● על הספר החדש של טרנטינו וההערצה שלו לאלימות פרועה
הסצנה הזאת היא נקודת המפנה ב"מטריקס", סרט המדע הבדיוני הקלאסי שיצא החודש לפני 25 שנים. ניאו, כמובן, בוחר את הגלולה האדומה ומגלה את האמת האיומה, שהופעתה של בינה מלאכותית, AI, איפשרה למכונות להשתלט על כדור הארץ. הוא מאמין כי השנה היא 1999, אך למעשה השנה היא 2199, וכל בני האדם ישנים לנצח במכלים, ומנוצלים על ידי אדוני הבינה המלאכותית שלהם כמקור אנרגיה. העולם שהם חושבים שהם חווים הוא בעצם מציאות מדומה הידועה כ"מטריקס".
מורפיאוס, שמשוחק על ידי לורנס פישבורן, הקדיש את חייו לשחרור אנשים מן המטריקס ולהובלתם אל מקום מפלט בשם "ציון". הוא מאמין כי ניאו, שאותו משחק קיאנו ריבס, הוא "האחד" המיועד להוציא את האנושות לחופשי.
"המטריקס", שביימו צמד האחים וצ'אוסקי, היה להיט בקופות בשנת 1999 והוליד שני סרטי המשך, אחד ב־2003 והשני ב־2021. הוא הפך גם להשפעה חשובה מבחינה תרבותית. במונח "נוטל גלולה אדומה" ("red-pilled") נעשה היום שימוש נרחב ברשת על מנת לתאר מישהו שפיתח גישה ספקנית בנוגע לאופן שבו מתוארת בדרך כלל המציאות הפוליטית.
יורשי אפלטון
כוחו של הסרט טמון באופן שבו הוא עושה שימוש באחד המשלים העתיקים ביותר בתולדות הפילוסופיה. בספרו של אפלטון, "המדינה", מתאר הפילוסוף היווני אסירים שבילו את כל חייהם כבולים במערה. אש שדולקת מאחוריהם מטילה צללים על הקיר שמולם, ומשום שהצללים הם הדבר היחיד שהם ראו מעולם, הם מניחים כי מה שמופיע מול עיניהם הוא המציאות.
יום אחד מצליח אחד האסירים לברוח, מפלס את דרכו אל פני האדמה, ושם הוא רואה את השמש ואת העולם האמיתי. בסופו של דבר הוא חוזר אל המערה ומבקש לשכנע את חבריו כי המציאות האמיתית נמצאת שם בחוץ. אפלטון טוען כי הפילוסוף הוא כמו האסיר הנמלט. תפקידו הוא לשחרר את האנושות מן האשליה, וללמדנו את האמת.
משל המערה הוא אחד מן הדימויים המכוננים של המחשבה המערבית, מטאפורה ליכולתם של בני האדם להשתחרר מכבלי השקר. מורפיאוס וניאו הפכו בעיני רבים ליורשיו של אפלטון, מלכי הפילוסופיה של העידן הדיגיטלי.
אך אפלטון מזהיר גם כי האסירים במערה יתנגדו לשחרורם וישנאו את הפילוסוף המנסה ללמד אותם את האמיתות הלא מוכרות: "אם ינסה אדם לשחרר אחר ולהובילו מעלה אל האור, הניחו להם לתפוס את העבריין, והם ימיתו אותו".
ב"מטריקס", מיוצגת הגישה הזאת על ידי סייפר, שאותו משחק ג'ו פנטוליאנו, שהשתחרר מן המטריקס אך משתוקק לחזור אליו. עבור סייפר, העולם האמיתי קודר וקשה מדי; הוא ביקש בחשאי מאדוני ה־AI להחזירו אל המכל, לאפשר לו להיכנס שוב אל עולם החלומות. "אני בוחר במטריקס!" הוא קורא בהתרסה, ומוסיף כי אם חוויותיו הדיגיטליות נעימות יותר מאלה של חייו המנותקים הנוכחיים, אז "המטריקס יכול להיות אמיתי יותר מאשר העולם הזה".
הציוויליזציה שלכם
צפייה חוזרת ב"מטריקס" מזכירה לנו כמה פרימיטיבית הייתה הטכנולוגיה שלנו לפני 25 שנים בלבד. אנחנו רואים שם מחשבים עם מסכים בעלי נפח, טלפונים סלולריים עם מקלדות, ומאפיין של החברה שלנו שפעם אפשר היה למצוא בכל מקום - הידוע כ"טלפון ציבורי", שהוא מרכזי בעלילת הסרט.
אולם באופן מוזר, הסרט הפך לרלוונטי יותר היום מאשר היה ב־1999. עם עלייתם של הטלפון החכם והמדיה החברתית, האינטראקציה האנושית האותנטית פחתה משמעותית. אנשים רבים היום, בדומה לסייפר, יעדיפו לבלות את זמנם בעולמות הדמיוניים שהטכנולוגיה מציעה, במקום לקחת חלק ביחסים אמיתיים עם בני אדם אחרים.
בסרט, אחד מנציגי ה־AI, הסוכן סמית' המרושע, שמשוחק על ידי הוגו ויבינג, אומר למורפיאוס כי המציאות השקרית של המטריקס מתרחשת בשנת 1999 משום ש"שנה זו הייתה שיא הציוויליזציה שלכם. אני אומר הציוויליזציה שלכם, משום שברגע שאנחנו התחלנו לחשוב עבורכם, היא נעשתה בעצם הציוויליזציה שלנו".
ובאמת, זמן לא רב אחרי הקרנת הבכורה של ה"מטריקס", חיברה את עצמה האנושות למטריקס משלה. אי אפשר להכחיש כי חיינו נעשו טובים יותר מבחינות רבות הודות לאינטרנט ולטלפונים החכמים. אך מגפת הבדידות והדיכאון שהתפשטה בחברה מגלה כי רבים מאיתנו מנותקים זה מזה, חסומים במכלים מעשה ידינו.
בספרו מ־2013, "המערה והאור" (The Cave and the Light), מציין ההיסטוריון ארתור הרמן כי מקור ההשראה למטאפורה המפורסמת של אפלטון היה מערה אמיתית. היא הייתה הפתח אל מקדש יווני באלאוסיס (Eleusis), שם ירדו המתפללים בחשכה אל "חלל פנימי מקודש" מואר. עבור היוונים הקדומים היה זה טקס פולחן, אך משל המערה הפך אותו למטאפורה להעצמה אנושית. "עבור אפלטון", כותב הרמן, "התשובה לאי־הוודאויות שבמערה לא נמצאת בטקסים אזוטריים או בלחשים וכשפים, אלא בתוכנו, הודות לשכלנו הישר".
עבור שוכני המערה הדיגיטלית של ימינו, הדרך בחזרה אל האור אינה כרוכה בנטילת גלולה, כמו ב"מטריקס", או בפילוסוף שיחלץ אותם. יש לנו הכוח להתנגד בעצמנו לקיצוניות של העולם הדיגיטלי, גם אם נישאר מחוברים אליו. אפשר למצוא רמזים ל"ציון" הלא־מחוברת בשולחנות השבת של יהודים דתיים, שם נאסר על שימוש במכשירים אלקטרוניים, ובסמינרים באוניברסיטאות שבהם השימוש במחשבים ניידים אסור כדי שסטודנטים יוכלו לעסוק בטקסט ולשוחח זה עם זה.
לפני 25 שנים, הציג לנו ה"מטריקס" גרסה מודרנית למערה של אפלטון. היום אנו שואלים שוב מה יידרש כדי שנמצא את דרכנו החוצה מן החשכה והבדידות, אל הזוהר שבנשמות אנושיות אחרות בעולם האמיתי.
לתשומת לבכם: מערכת גלובס חותרת לשיח מגוון, ענייני ומכבד בהתאם ל
קוד האתי
המופיע
בדו"ח האמון
לפיו אנו פועלים. ביטויי אלימות, גזענות, הסתה או כל שיח בלתי הולם אחר מסוננים בצורה
אוטומטית ולא יפורסמו באתר.
כתבות
ני"ע
